מסע אל העבר

מאת: זיגמונד שטרוכליץ

פורסם בכתב עת "משואה", 1980

בחודש יולי 1977, שלושים וארבע שנים לאחר מה שהיה, נסעתי עם משפחתי – כדי לחוש מקרוב את אשר התרחש שם. נסענו לאותם המקומות שבהם גרו, בנו והתפרנסו בכבוד אבותינו, וגם לאותם המקומות בהם הושמדו.

אני נסעתי – כאב וכסב, כעד ראייה וכשריד שנותר בחיים, כאזרח חדש של מדינה שאימצה אותו כבנה, ועל הכל –  כיהודי.

לשאת אחריות זו על גבנו ולחיות עם כל המסמל אותה, הרי זאת ברכה מחד ועול כבד מאידך גיסא. כזאת היא המציאות, שהיא מנת חלקה של משפחתי ושל כל המשפחות היהודיות כפי שהיא מנת חלקו של העם אשר סבלו הוא העתיק ביותר בעולם. אני ומשפחתי משתייכים לעם זה השומר את זכר הסבל לעד.

בסיפורי זה אינני מבקש לעורר רגשי אהדה כלפי עצמי. רוצה אני לדווח על מה שראיתי שם ולהעלות את אירועי העבר כפי שחיו אותם בני דורי.

השנאה, הרשע ואדישותו של העולם מצאו בעמנו את קורבנם ואילו אנחנו, שלאחר הטרגדיה הלאומית נשארנו בחיים, קיבלנו על עצמנו את הצו האומר: אנו חייבים לחיות.

הנני בא, אפוא, להתחלק עם ידידי עם רשמי מאותם אירועים.

ביום רביעי, 6 ביולי 1977. אנו עומדים לנחות בנמל התעופה החדש, בוארשה. קולו של קברניט המטוס הפולני, הנשמע ברמקול, היה ברור ובוטח. צליל הלשון הפולנית היה באוזני מוזר ואף מפחיד – זכרון של ימים עברו.

היה זה עבר מיוחד במינו, שהשתרע על פני מאות שנות היסטוריה יהודית בפולין ואפיינו אותו תקופות של שלווה ושל תרומה כבירה להתפתחותה של החברה הפולנית מצד אחד – ותקופות טראגיות של רדיפות ופרעות מן הצד השני. לעבר זה, קשורים במישרין או בעקיפין, רוב רובם של היהודים החיים בימינו. רובם זוכרים ומכבדים אותו, אולם רק מעטים מוצאים עוז בנפשם לשוב אליו ולהיווכח בעובדה כי מה שהיה – איננו עוד.

במשך שנים רבות ניסיתי והכנתי את עצמי למסע זה אך שוב ושוב מצאתי סיבה חדשה לדחותו לתאריך אחר. בסוף גמלה בלבי ההחלטה. אמנם תהיתי אם יהיה בי די כוח לעמוד מול המציאות, כשעל כל צעד ושעל יזדקרו כנגדי העובדות, אשר במשך כל השנים שחלפו סרבתי להשלים עם קיומן.

החיים היהודיים אינם קיימים עוד בפולין. מהאוכלוסיה היהודית בפולין שמנתה יותר משלושה מיליונים לפני המלחמה, נותרו חמישה עשר אלף בלבד. הצעיר מביניהם — הוא בן 67. בוארשה הבירה אין אפילו רב אחד וכך גם בערים אחרות.

אף כי מבחינה שכלית השלמתי זה מכבר עם המציאות המחרידה הזו,היה עבורי הביקור בעיר מולדתי, בנדין, שבה התגוררו לפני המלחמה שלושים אלף יהודים — חוויה מזעזעת. היתה זאת התפקחות אכזרית בהיווכחי כי אני, לבדי, מהווה כעת כל אוכלוסיתה היהודית של עיר זאת.

קולו הרך והנרגש של רפאל בני, הצעיר בילדי, שישב לידי, הפסיק את הרהורי. הוא העיר שזה עתה נחתנו בוארשה ואנו נמצאים, אפוא, מאחורי "מסך הברזל". הוא רוצה לדעת במה אני מהרהר ומפציר בי לשתף אותו ברגשותי. מאוד הייתי רוצה לעשות כבקשתו. הייתי רוצה לומר לו שעד עתה אני אכול ספקות: לשם מה בעצם בא אדם שוב לאותה מדינה שתושביה שיתפו פעולה עם האויב על מנת לגרש ממנה את אזרחיה הנאמנים, אזרחים, אשר במאה ה-18 ובמאה ה-19 מסרו את נפשם למען פולין בעת ההתקוממות נגד רוסיה ונגד גרמניה, ושאלפים ממיטב בניה נפלו במלחמת העצמאות בשנת 1917?

הייתי רוצה לומר לו עוד שאכן אין טעם לחזור למקומות שבהם הוכרחו ילדים להביט כיצד עולים הוריהם וכל בני משפחותיהם בלהבות, מקומות שבהם הוכו למוות הורים המחזיקים בזרועותיהם תינוקות ומקווים שיצליחו להצילם. האם יש טעם לדרוך על אדמה שעליה לא היה שום הבדל בין החיים ובין המתים?

מה רוצה הייתי לספר לו כי בבואי לערי המגורים האלה של אבותינו, אני אחוז פחד ששוב יציפו אותי הזכרונות הכאובים, המודחקים, זכרונות העבר שבו עמדו זה מול זה – אכזריותו של האדם ואדישותו של אלוהים. היוכל להבין זאת?

אפגוש כאן בודאי אנשים שעמם גדלתי ולמדתי בבית הספר, איתם שיחקתי והם מכרי הטובים. אז איזכר איך התיצבו נגדנו, השתעבדו לנאצים והפכו לרוצחים המחכים בקוצר רוח שיעמיסו אותנו על הרכבות המובילות למוות. באיזו להיטות גילו הם לשלטונות הגרמניים את מחבואינו תוך ידיעה ברורה שנושמד. כאלה היו שכנינו. נוצרים המסתמכים על הוראת הכנסיה כדי למצוא צידוק למעשיהם הנפשעים. ייתכן שבמדינה נוצרית זו, מועטים היו הנוצרים הראויים לשם זה. אלה הם מקצת מן הרגשות והמחשבות שלי ואני עדיין מהסס לשתף בהם את בני ואת יתר בני משפחתי. מן הרגע שבו הגענו, מנוי וגמור עמי להשלים עם המציאות. עם זאת מלווה אותי ההרגשה שיהיה זה חטא לא יכופר אם — לאחר הסתלקותנו מן העולם, שאין ממנה מנוס — לא יידע הדור החדש ולא יבין מה שקרה לעמנו.

משפחתי, היא תקבל על עצמה לשמור את זכר העבר כדי לעזור לעמנו בהווה. אם ישמעו ילדינו מפינו על מה שאירע בעבר והם יספרו זאת לילדיהם — ייתכן שיובטח לעמנו עתיד טוב יותר, עתיד של עם חופשי בין עמים בני חורין.

אני עומד בסוף התור להמרת כסף אמריקני לכסף פולני. אני מתוח, נוטה לרוגז ואף לתוקפנות. התנהגותו המנומסת של הפקיד אף היא מרגיזה אותי. אני נרגע רק כשהוא מעיר שבעוזבנו את אדמת פולין נוכל לשוב ולהמיר את המטבע הפולני העודף לכסף אמריקני. רווח לי: שהותנו כאן היא ארעית. בכל זאת אני אוחז חזק בידי את דרכוני האמריקני בשעה שפקיד המכס בוחן ברפרוף את מטעננו. לפתע, כאילו רצה להרגיע אותנו, הוא אומר בקול רם: אל תדאגו, אתם בפולין, לא ברוסיה!

וארשה, יום חמישי 7 ביולי. בעיר הבירה, וארשה, ביקרתי בעבר פעם אחת בלבד, כשהייתי עדיין תלמיד בית הספר התיכון. הקשר שלי לעיר זאת קלוש ואינני מעונין כלל להצטרף למשפחתי שעה שהיא עורכת סיור בעיר בליווית מדריך. לא כתייר באתי הנה. האנדרטאות והאתרים ההיסטוריים אינם אומרים לי הרבה.

ידוע לי כי במלחמה נהרסה העיר כמעט כליל ושיקמו אותה תוך שמירה על אופיה הקודם. רק הרבעים היהודיים נעלמו לחלוטין. הזוהר של הקהילה היהודית הגדולה בקהילות אירופה, שהיתה מרכז חיים דתיים ולימוד התורה, נעלם לעד, וחלל ריק נותר אחריו.

רעיתי רוזה ואחותה, שלושת ילדינו ובני זוגם ועוד שני בני-דוד צעירים מקנדה, כולם יוצאים לסיור מודרך. אני חופשי לעסוק כעת במה שמעניין אותי. תחנתי הראשונה היא – המכון לתולדות היהדות השוכן ברחוב טלומצקי. לא הרחק מבית הכנסת, שנשדד ונהרס בידי הנאצים. במכון מצוי מוזיאון ובו אוסף כתבי יד נדירים וכן ספריה האמורה לספק מידע על תולדות יהדות פולין בימי המלחמה ולפניה. מנהל המכון, קצין צבא לשעבר, מקבל אותי בחמימות, לאחר שקרא את מכתב ההמלצה מידידו הקרוב. אדם עצוב זה, המודע לרקע היהודי שלו ועם זאת מוכן להתכחש לזהותו היהודית — מעורר בי תמיהה. לאט, לאט אנו מהלכים בתוך הבניין. בקומת הקרקע מוצגים ציורים וצילומים, מתוכם מביטות בי פנים עצובות, פני חנוונים ובעלי מלאכה, בני העיירה; ילדים שקועים בלימוד עירני ומלמדיהם; פנים של המוני בני אדם, המביעות חוסר ישע ויאוש לאחר שנעקרו מביתם בידי הרוצחים הנאצים. איש מהציירים לא נותר בחיים.

המדריך מפנה את תשומת לבי ליומנו של נוסע מהמאה ה-9, יהודי שערך מסע בפולין. הוא מראה לי מכתב שנכתב על ידי מורו של שפינוזה, רשימות מהמאה ה-17 על התנועה המשיחית של שבתאי צבי, והוא מעיר בגאווה שהיומן, המכתב והרשימות – הם המוצגים החשובים ביותר במכון.

אין לי ספק בכך – ייתכן שהם חשובים, אך האם אין הוא מודע לכך שלפני המלחמה אפשר היה למלא מאות בתים בוארשה בתמונות בעלות ערך רב, של ציירים יהודים, בתשמישי קדושה נפלאים, בכתבי יד ובספרים שאבדו ואין להם תחליף? אנו עולים לקומות העליונות הנקראות "מוזיאון המעונים" (מארטירערס מוזיאום). מוצגים כאן שני כדי חלב, מכוסים חלודה, שבהם הטמין עמנואל רינגלבלום את רשימותיו המתארות מדי יום ביומו את חייה ואת מותה של יהדות וארשה.

הכדים והרשימות נמצאו בשנת 1946. ד"ר רינגלבלום ההיסטוריון, התחיל לכתוב את רשימותיו סמוך לפרוץ המלחמה. בתחילה ניסה להזעיק את דעת הקהל העולמית, להצביע ולהוכיח שהיטלר הוא מטורף וכי יש להתייחס ברצינות לאיומיו על רצח היהודים ולחיסול כל עם שיעמוד בדרכו להשתלט על העולם כולו. הוא פנה אל השכל הישר והאמין בתמימותו שיצליח לעורר את מצפונו של העולם החופשי.

כשהתברר לו שהעולם שותק והמלחמה נמשכת, הבין כי רק נס יוכל להציל את היהודים, וברשימותיו מילא את תפקידו כהיסטוריון למען הדורות הבאים. הוא חשש – ובצדק – שהאויב ינסה לסלף את העובדות ולכן רשם כל פרט ופרט. לאחר נפילת הגיטו, נורה ד"ר רינגלבלום בידי הנאצים. באותה הקומה שבה מצויים הכדים, שמורים בארון זכוכית שני אקדחים ורובה ציד ישן, שבהם השתמשו לוחמי הגיטו בשעת המרד בשנת 1943. על יד כלי הנשק, מוצגים תיקי מסמכים של מועצת היהודים, העיתונים של הגיטו, צווי הוצאה להורג, צווי גירוש, תיקים של ה"ג'וינט" ואוסף גדול של תצלומים מחיי הגיטו. אני מתקדם לאטי ומשתדל לקלוט את הכל. המדריך שלי הוא סבלני. הוא מתבונן בי שעה שאני מתעכב ליד תצלומה של נערה שהכרתיה ואשר היתה ידידתה של אחותי. פרומקה פלוטניק, גרה בעירנו בשנות המלחמה והיתה מנהיגה של קבוצת הלוחמים הקטנה בבנדין. מחופשת כאישה פולניה, נסעה מספר פעמים לוארשה והצליחה להעביר בשלום שני אקדחים ששימשו למאבקם ולהגנתם של יהודי בנדין. באוגוסט 1943 ביום חיסולו של הגיטו, נפלו היא וחבריה לאחר שאזלה כל תחמושתם.

אנחנו עוזבים את המכון ופונים לכיוון הגיטו. במקום נראים בתים גבוהים, חדשים, מגרשי משחקים, כבישים רחבים, אך אף לא אבן אחת מכל מה שהיתה פעם וארשה היהודית. המבנה היחידי שנשאר הוא בית הכנסת הישן הנמצא מחוץ לחומות הגיטו. בימי המלחמה הפכו אותו הגרמנים לבית מסחר. כעת מתנוסס עליו לראווה שלט, המודיע כי בית הכנסת סגור לרגל שיפוצים. אנו מתקדמים לעבר אנדרטה לזכר הגיטו. מעוצבת בה קבוצת לוחמים בתוך המון גברים, נשים וילדים ובידיהם אבנים, ומקלות. אחדים מניפים רק את אגרופיהם הקמוצים.

בחג הפסח, 19 באפריל 1943 התקוממו היהודים, על אף עוצמתם הצבאית של הגרמנים, כשמלאי הנשק המצוי בידיהם הוא קטן עד כדי לעורר רחמים. התקוממות כזאת, שלא היתה לה כל תקווה לנצח – לא נודעה עד כה בהיסטוריה של המרידות בכל העולם. הלוחמים ידעו כי צפוי להם אך מוות, אך הם קבעו במדוייק את מחירו והחליטו למות אך לא להיכנע. כשפסקו הקרבות, נותרו בחיים רק יהודים בודדים, אך הגרמנים שילמו את המחיר ותוך יאוש וזעם שרפו בית אחר בית. במרחק מה מהאנדרטה נמצא תל לזכר מפקדו הצעיר של המרד, מרדכי אנילביץ', אשר נפל בקרב. אני אומר קדיש לזכרו ומקווה שמישהו יענה אחרי "אמן". רק ההד המרעיד את האוויר מזדהה כאילו עם תוכנן המסורתי של מלות ה"קדיש".

שלוש מאות אלף ויותר יהודים היו לפנים בוארשה ובעת כינון הגיטו הגיע מספרם לחצי מיליון. אנו מתקרבים למקום שממנו ניתן לראות את המרכז הקהילתי היהודי הישן, שבו שלח יד בנפשו נשיא הקהילה, אדם צ'רניאקוב. הוא היה יהודי מתבולל וקשריו עם הקהילה היהודית לפני המלחמה היו קלושים ביותר. הוא האמין באמונה שלמה שההתבוללות תפתור את בעיית קיומנו וקיבל על עצמו את העול להגן ולייצג את הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה בפני הגרמנים הכובשים. ב־23 ביולי 1942, דרשו הנאצים להגדיל את מכסת היהודים המיועדים למשלוח. צ'רניאקוב, שחשד כי עומדים לרצוח אותם ולא "ליישבם מחדש" – איבד את עצמו לדעת. רבים חשבו את שמעשהו של צ'רניאקוב הוא מעין בריחה ונטישת עמו בעת צרה, לדעתם היה זה מחובתו להשמיע אזהרה, לומר את כל האמת, לרדת למחתרת ולהזעיק את העם להתנגדות פעילה; אך יש הרואים במעשהו אות אזעקה לעולם למעשי הזוועה הגרמניים. מעטים מאוד זוכרים עדיין כיום את אדם צ׳רניאקוב.

על אף השעה המאוחרת חייב אני להתעכב בעוד מקום נוסף: מקום בו חי ופעל בשנות המלחמה המשורר והסופר, יצחק קצנלסון. שניים משיריו הגדולים, "שיר העם היהודי שנרצח" ו"השיר של הרב מרדזין", קרובים ללבי במיוחד. יצחק אהב מאוד את הרב מרדזין, אשר בימי המלחמה עורר את העם להתנגדות פעילה לאויב והוא נורה למוות בידי הנאצים. קבוצה קטנה של חסידיו נשארה בחיים ומספרם הולך עתה וגדל. כשבוע לפני נסיעתנו לפולין הייתה לנו, למשפחתי ולי, הזכות להשתתף בטקס נישואין מפואר של נכדתנו המתגוררת בישראל. הכלה היא מצאצאי הרבי והחתן ממשיך בגאווה את המסורת של חסידי רדזין.

אנו מחליטים לבלות את הערב בביקור בוארשה העתיקה, ומיד עם צאתנו אנו טועים בדרכנו. סטודנט פולני ההולך באותו כיוון, מציע לנו את עזרתו. אנו עוברים על יד כנסיות ההומות מאדם ומתפלאים לראות עד מה קצרה ידו של המשטר הקומוניסטי לשרש את הדת מחיי העם הפולני. מדריכנו הצעיר מנסה להסביר את התופעה כמחאה נגד הכיבוש הרוסי וכדחיית אורח החיים הקומוניסטי. הוא אומר: "במקום הכיבוש הנאצי יש לנו עכשיו רוסים המשתלטים עלינו. אבל אנחנו ניאבק — אנחנו עם גאה". אני מקשיב ומבין כמה חסר אונים הוא זעמו ובכל זאת אינני מסוגל לחוש אהדה או להשתתף בצערו של עם זה, אשר שיתף פעולה עם אויבו בנפש כדי להרוס אותנו.

יום ששי, 8 ביולי, וארשה — קרקוב. קשה לי לעזוב את וארשה מבלי לבקר, ולו לשעה קלה, בבית הכנסת היחיד שנותר בה. אתמול ראיתי את השלט "סגור לרגל שיפוצים", אך לא מצאתי שם אף פועל אחד. עלה בדעתי, שבבית האבות היהודי השוכן בקרבת מקום, יימצא בודאי מישהו שברשותו המפתחות לבית הכנסת. אמנם כך היה, והנה מצטרפים אלי עוד מספר אנשים.אנו נכנסים לתוך בנין אפל, מלוכלך ומוזנח בצורה מחרידה. ארון הקודש ערום ובקושי ניתן להבחין בו. סידורים קרועים, טליתות קרועות, מנורה שבורה ומזוזות מרוסקות מתגוללים על הרצפה. האנשים שבאו אתי בחלקם מתקוממים וחלקם אדיש וגם אינם משתדלים להסתיר את רגשותיהם. כבר אבד להם הכל, ואולי הם מגנים בלבם גורמים אחרים ולא את הרוצחים בלבד. אין עוד מי שיהלל וירומם את אלוהים. איש אינו ירא שיישפט על העזובה במקום הקדוש. מישהו מבני החבורה מציע שנבקר בבית העלמין היהודי ששרד. לא תיכננתי זאת אולם אני מצטרף. אנו מתקרבים לשטח רחב ידיים שעליו פזורות אלפי מצבות מטות לנפול, מוזנחות ונשכחות שרק לפעמים פוקד אותן תייר המזדמן למקום. אני עובר ליד המצבה של ש. אנסקי הדגול, מחברו של "הדיבוק", ושל י.ל. פרץ, הסופר המפורסם ביידיש ועברית. תמונתו של פרץ ושל אבי, כשהיה צעיר, היתה לפנים מפארת את ביתנו. בצער רב אני עוזב את בית העלמין ומהרהר כי כאן בעצם מרוכזת הקבוצה הגדולה ביותר שנותרה מיהדות פולין. העצב שבו אני שרוי עתה עמוק אף מזה שתקפני הבוקר בבית הכנסת.

חוזרים למלון ומתכוננים לסיור בעיר קראקוב.

בתי רומנה, שנולדה אחרי המלחמה במחנה העקורים וחתני, צ'אק, יליד ארצות הברית, חזרו זה עתה מסיורם במכון היהודי. הם מכונסים בתוך עצמם וכפי הנראה אינם מוכנים לשתף אותי ברגשותיהם. אני נמנע מלשאול שאלות. במרוצת השנים נרתעתי מהשיחות על העבר וילדי התייחסו לשתיקתי בהבנה. לדעתי, אפילו עכשיו אין השעה כשרה להעלאת פרטים של אותם מאורעות מזעזעים.

אף כי הטיסה לקראקוב עוברת חיש מהר, אני מוצא די זמן להרהר בכל שעבר עלי בעיר זאת בהיותי סטודנט. בתחילת המאה ה-17 היתה קראקוב בירתה של פולין. המלך קאזימיר שמלך במאה ה-14, עודד את היהודים להשתקע בפולין וייסד למענם, בדרומה של העיר, רובע הקרוי על שמו, "קאז'ימיר". ברובע זה גרו מרבית היהודים בעיר עד לכיבוש הנאצי. במאה ה-17 מצאו בה מקלט יהודים שנמלטו מגרמניה וגם אלה שברחו מפני הטבח שעולל חמלניצקי. אחרי קונגרס המעצמות בוינה, בתום מלחמות נפוליאון, הורשו יהודים בודדים לעזוב את קאז'ימיר ולהתגורר באיזור המאוכלס נוצרים. זכות זאת הוענקה רק לבעלי השכלה חילונית ובתנאי שיוותרו על לבושם המסורתי. לפני המלחמה, בהיותי סטודנט, גרתי בחלק זה של העיר כי גם הורי וגם אני הרגשנו כאן כמו בבית. כבר בסוף המאה ה-19 הופיעו הניצנים של התנועה הציונית, אולם ההתפתחות הממשית חלה תחת הנהגתם של ד"ר יהושע טהון וד"ר יצחק שוורצבארט. בשנות לימודי באוניברסיטה הקראקובאית, היו שני האישים הללו אלילי הנוער. ההתפרצויות האנטישמיות בקמפוס בתחילת כל שנת לימודים, היו לחם חוקנו. מטרתן היתה להפחיד את הורינו ולהרתיע אותנו מהמשך הלימודים. באותה התקופה, קיפחו מספר סטודנטים יהודיים את חייהם בהגנה על הזכות להשתתף בשיעורים. היו פקולטות שנקטו מדיניות הידועה כ"נומרוס נוללוס" כלומר שאין דריסת רגל ליהודים. פקולטות אחרות הסכימו לקלוט אחוז מוגבל של יהודים. אינני זוכר אף מקרה אחד של תרעומת או מחאה מצד הפרופסורים נגד מדיניות זו.

בתחילת מלחמת העולם השניה מנתה הקהילה היהודית בקראקוב שישים אלף נפש. במחצית 1943 חוסלה הקהילה ורוב היהודים נשלחו לאושוויץ ונרצחו. מעטים הועברו לפלאשוב, אך גם אלה נשלחו בשנת 1944 לאושוויץ. נמל התעופה שנבנה אחרי המלחמה, נמצא כיום בקרבת פלאשוב דווקא ונראה בעיני כבלתי מתאים לסביבה זאת. הנוסעים המגיעים כאן ומקבלי פניהם עושים רושם של פקידי המפלגה. העובדים עושים את עבודתם לאט כמי שאינם ממהרים לסיים את עבודתם ולשוב הביתה. אין מוניות בנמל התעופה. אנו שוכרים מכונית שירות ונוסעים למלון. רוזה ואחותה מתבוננות בכל בית ובכל סימן העשוי לעזור להן להכיר את העיר בה גדלו. הן כאילו תועות ונראות כמאוכזבות, שכחו שחלפו 38 שנים מאז ראו את העיר לאחרונה. ייתכן שאינן יכולות או אינן רוצות להשלים עם השינויים שחלו במקום. אין זאת אותה העיר ואין זאת אותה האוכלוסיה.

ליל שבת. אנו מתכוננים לתפילה בבית הכנסת על שם הרמ"א. בית כנסת זה נבנה בשנת 1553 ונקרא על שמו של ר' משה איסרלס — ראשי תיבות: רמ"א, אשר עיצב והדריך את מסורתה ודרך לימודה של יהדות פולין והשפעתו הורגשה במשך מאות בשנים. היהדות האשכנזית נוהגת לפי פירושיו ל"שולחן ערוך" עד עצם היום הזה. רמ"א נולד בקראקוב בשנת 1520 ונפטר בשנת 1572. הנאצים חיללו והרסו את בית העלמין שבו נמצא קברו, ורק המצבה שלו היא היחידה שנותרה שלימה. אני מתקדם בלב כבד לעבר בית הכנסת.

הבוקר, בבית הכנסת בוארשה, היה המראה מדכא ושבר את לבי ואילו כאן אני מופתע לטובה. נדמה שהקהל הוא שונה. רובם אמנם זקנים ותשושים אך יש בהם חיוניות. המקום שוקק חיים והאוירה ידידותית. אנו נכנסים וחשים את ההתרגשות מסביבנו. מזמן לא נראו פה כל כך הרבה יהודים צעירים.

השלמנו את המנין ואנו מתחילים להתפלל. אוזני ילדי אינן רגילות לצלילים אלה הנשמעים להם כמוזרים, אבל לי הם כה מוכרים וקרובים עד שמציפים אותי בהירהורים ומעוררים בי שאלות שונות. האוכל לומר שלא חל בי כל שינוי ביחסי לאלוהים, לאחר כל מה שעבר עלי? האוכל למצוא צידוק לכל דרכיו? מהי המשמעות האמיתית של היותנו עם סגולה? האם פירוש הדבר להיות מוכנים לחיות בדלות, בפחד, בסבל וצער, להירצח ועם זאת לשמור על אש התמיד של צייתנות ללא תנאי ולא לחדול להאמין? האם יש בעולם חטא שעבורו מגיע עונש כזה כפי שנענשנו אנו? שאלות כאלה או אחרות נשאלו על ידי רבים לאורך ההיסטוריה הארוכה של עמנו, והתשובות שהיו שונות מן הקצה אל הקצה – הולידו שאלות נוספות. אולם רק זאת אדע: חובתם של אלה שנותרו בחיים היא לחוש את קרבתם של יהודים, לנחם אותם בבדידותם ולשמור על הקשר עם הדורות הקודמים. סבלנו כיהודים, כיהודים נותרנו בחיים ועלינו להמשיך לחיות כיהודים. אנחנו ערבים זה לזה, עלינו אפוא להקל על סבלם של אחינו, לסלק ספקות, לחזק את האמונה ולהפיח רוח של אמון הדדי.

התפילה הסתיימה ואני רואה בקצה האולם קבוצה של צעירים פולניים היושבים בשקט ועוקבים אחר תפילתנו. כנראה סרו הנה תוך כדי סיורם בעיר. אינני מאמין למראה עיני. בזמני אי אפשר היה לגשר על הפער שנוצר בין שתי הקהילות (היהודית והנוצרית) בעטיים של הכנסיה ושל הממשלה הפולנית. חיינו בקרב הציבור הזה אך לא חדלנו להיות נכרים. ההשתנו העמדות או שמא הפכנו להיות מוקד משיכה לתיירים? ואולי אורח חיינו המיוחד הוא שמעורר ענין, היות והוא שומר על שפיותנו ונותן לנו כוח להאמין בעתיד טוב יותר?

יש אומרים שהדור הפולני הצעיר, לאחר שהושפל בימי הכיבוש הנאצי, ולאחר שנפגע מן הזילזול מצד הרוסים, למד את הלקח ואינו הולך עוד בדרך אבותיו. ייתכן.

שבת, 9 ביולי – קראקוב. חתני מתלווה אלי לתפילת שחרית. יתר בני המשפחה יצטרפו אחר כך. הקהל גדול במקצת מזה של אמש. יש מנין גם בלעדינו ויושב ראש שרידי יהדות פולין עובר לפני התיבה. קוראים בשמי, ואני מתכבד בעליה לתורה. כנהוג אני מברך את הברכה שלאחר הקריאה, אך בלבי אני חש צורך להוסיף על דברי הברכה. אני מחפש מלים שיביעו את הרגשתו של יהודי שנסע למרחקים, חזר הביתה ונוכח לדעת שאין זה עוד ביתו ולעולם לא יהיה כזה. אני מחפש לשוא. ברכה כזאת אינה קיימת. לא ייתכן שברכה כזאת תימצא. בהיעדרה – אני מבקש מהקורא  לברך ״מי שבירך״ לדודי, מי שהיה אחד ממנהיגי הקהילה היהודית בקראקוב. דודי לא היה ציוני לפני המלחמה והאמין באמונה שלימה שרק המשיח יביא אותנו לארץ המובטחת. לאחר המלחמה, עלה לישראל כי לא רצה לפתוח דף חדש במקום שבו ישמע שוב באחד הימים: "מוות ליהודים". הוא ידע כמה קשים הם החיים בישראל ומה רבות הסכנות, אך העדיף למות על אדמתה מלחיות על אדמת פולין. הקורא גומר את ברכת "מי שבירך" בברכו את כולם כסמל לידידות ולאחווה. ברגע זה, יש בברכה זו גם תזכורת כי בישראל מצויים יהודים שבעבר חיו, פעלו והתפללו במקום הזה, ואינם שוכחים את אחיהם שנותרו כאן.

אחרי עולה לתורה צ'אק, חתני, הוא מברך בקול רם וברגש שכמותו לא ידע עד כה. צליל קולו מרגש את לב הנאספים, וגם לאחר שנמוג – נשאר חרות עמוק בלבי. עבודתו המדעית הראשונה של צ'אק היתה על הנושא "פירושו של ר' עקיבא למשנה – תוספתא" ובכך גרם לי רוב נחת. ר' עקיבא, שכל ימי חייו גרס כי "ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה, עונה למוות יחד עם חבריו, עשרת הרוגי המלכות, על ידי הרומאים. גורלם האכזרי לא הרתיע את בני הדורות הבאים להיות נאמנים לעקרונות המוסר של מוריהם. אחרי אושוויץ ומיידאנק נדמה שהמחוייבות לאהוב את רעך כמוך איבדה את משמעותה בעיני רבים משרידי השואה. ובכל זאת עלינו להדגיש אותה הדגשת יתר.

מכבדים אותי בתפילת מוסף כשליח ציבור. אני נענה ברצון אך בלבי היסוס וספקות. למעלה מארבע מאות שנה היו עוברים לפני תיבה זאת רבנים בעלי שיעור קומה, צדיקים גמורים, יראי שמים שקיימו את מצוות התורה כביטוי לרצון האל. הם היו מופת לבני קהילתם והשתדלו להיות ראויים להם. היסלחו לי כי העזתי לעמוד במקום זה? האוכל להיות חזק באמונתי לא רק בפי אלא בכל לבי? אינני יודע, אבל אני מחליט לקבל עלי את העול של שליח ציבור.

אחרי התפילה אנו מטיילים, משפחתי ואני, ברחובותיה של קראקוב. תחנתנו הראשונה היא בית מגוריה לשעבר של רוזה ושל בני משפחה. עכשיו מצטופפות באותה דירה חמש משפחות. רוזה נכנסת, שקטה למראית עין, אך ידה אוחזת בחוזקה בידי. פניה חיוורים אך קולה אינו מגלה את התרגשותה. מחשבותיה אצות בוודאי במהירות האור ואלפי פרטים מימי חייה עולים בזכרונה. פה עברו עליה רגעי שמחה וצער, רגעי אושר וחוסר ביטחון. לפני המלחמה עברתי במקום זה כאלף פעמים בדרכי למעונות הסטודנטים היהודים. הלואי וזכיתי להכיר את כולם! אדיקותו של אביה של רוזה היתה לשם דבר והוא היה למופת לכל המשפחה. מעשי צדקה היו בעיניו ערך מקודש. ייתכן שיכול היה להישאר בחיים גם לאחר המלחמה – אך בחג הפסח, בשנת 1945, סירב לאכול לחם ומת מאפיסת כוחות. הגבורה המוסרית עלתה בעיניו על הגבורה הפיזית. אמה של רוזה היתה אשה עדינה, חביבה ונערצת על ידי כל מכריה.

אנו עוברים מרחוב לרחוב. כאן התגוררו בני משפחת איברבאום וממול משפחת קליינר, במרחק מה משפחת הייטנר ובבנין הסמוך משפחת גראומן. פה נערכה חתונתם של בנו וורצל, קרוב לביתם של בני גולדשטיין. יש בין ילדי מי שרוצה לדעת הכל על אודות האחיינים ובני הדודים. הרי הם היו כה רבים! רוזה ואחותה מנסות לתת להם מושג על גודל האבידה. נדמה שהם מבינים, ובכל זאת איננו יודעים כיצד למסור להם את המושג על הטרגדיה שלנו, שלא זה בלבד שהיא האיומה בפרקי תולדות עמנו, אלא שהיא מעידה על כשלונה של האנושות כולה. מה שקרה בגרמניה אינו פועלו של מטורף אחד ואינו מצטמצם בגבולות של מדינה אחת. השואה היא תוצאה של הטפה לשנאה בת מאות בשנים.

אנו מתקדמים לעבר מעונות הסטודנטים היהודים בקראקוב. אני מוצף בגל של זכרונות. במקום זה שמענו את ח.נ. ביאליק קורא את יצירותיו. כאן הציג את תמונותיו מ. גוטליב ופרופ' חיים ויצמן שילב בהרצאותיו בכימיה את קריאתו לתמוך בציונות. בן גוריון האיץ בנו להקים מדינה סוציאליסטית בישראל, ואילו זאב ז'בוטינסקי התריע על סכנת הנאציזם ויעץ לצאת את פולין בהקדם האפשרי ובכל דרך, חוקית או בלתי חוקית. אני נזכר באותו ערב שנערך כאן בהשתתפות שניים ממנהיגי ה"בונד", ארגון שמאלי סוציאליסטי, האדונים ארליך ואלתר. הם חלמו על עולם ללא דופי, עולם של סוציאליזם, שיבנה על ידי הפועלים. הם הפצירו בנו לתמוך בברית המועצות ובתכניתה לפתור אחת ולתמיד את בעיית היהודים על ידי הקמת רפובליקה יהודית בבירובידז'אן. עלינו לוותר על המסורת, לבטל את ייחודנו ולהיטמע בים המרכסיזם. בילינו את הערב בויכוח ער ורובנו היינו בדעה שאלה הן תכניות אוטופיות, חלומות באספמיה, ותחת שנאת הקוזאקים צפויה ליהודים האשליה והרמאות הקומוניסטית. לא הופתעתי כלל, כאשר אחרי המלחמה קראתי כיצד בין אלה שבגדו ביהודים והסגירו את אנשינו לידי הנאצים לאחר שניסו להסתתר ביערות ולהימלט מהגיטאות, בין אלה היו גם קומוניסטים. ארליך ואלתר, בעלי חזון העתיד, ברחו לרוסיה מיד עם פרוץ המלחמה. הם נאסרו שם ודבר לא נודע על גורלם. את מעונות הסטודנטים הפכו שלטונות פולין החדשים למרכז הספורט. בשנות המלחמה השתמשו בו הנאצים לבית בושת.

הגיטו הוא תחנתנו האחרונה. רוזה מזהה מיד ומראה לנו את המקומות בהם עבדה והסתתרה, אך מסרבת להוביל את ילדינו לשטח שממנו נשלחו יהודי קראקוב למוות. אחותה מוכנה ליטול על עצמה את התפקיד הקשה. אני נשאר עם רוזה. אני מבין לרוחה ויודע שחיפשה כאן היום לשוא אחרי מישהו ומשהו ולשוא. היא נפעמת ואינה מוצאת לה מנוח.

יום ראשון, 10 ביולי, בנדין. אני מתעורר עם שחר לאחר שינה חסרת מנוחה.היעד שלנו היום הוא עיר מולדתי בנדין, עיר בה בליתי את ילדותי ואשר בה התנפצו כל חלומותי. במקום תום הילדות והתקוות — מילאו את לבי צער ויסורים. תכניות הנעורים נמוגו, וכנגדן הפכו חששותי לגבי אופיו של האדם למציאות דוחה בכיעורה. אין לי עוד אשליות או ציפיות. אין בעיר זאת אף אדם אחד שהייתי רוצה לבקרו. איני מצפה שמישהו מתושביה החדשים יזהה אותי. עם זאת יתעוררו בי בוודאי זכרונות למראה מגרשי משחקים, בתים, חשמליות ואפילו למראה בית הסוהר. להרגיש כל זאת ולוא רק ליום אחד. אולם איני בא לעיר זאת כדי לעורר מתרדמתו את העבר, אני בא כדי לשכוח אותו ולשמור בזכרוני רק את אלה אשר אהבתי. אפילו ימי האושר שעברו עלי פה, הם בלבי כעלים יבשים שנשרו מעץ יבש. אם היה בי מקצת רצון לשוטט ברחובותיה של בנדין, הזמן שחלף שם קץ גם לכך. אני נהנה מן ההווה כי בו השתקמה בריאותי ובו מצאתי טעם לחיי. העתיד שייך לילדי ועלי להתחשב בדעתם האומרת כי בלי להכיר את מוצאם לא יידעו לאן לפנות. הנחה זאת היא שמתווה את דרכי.

שני נהגים ממתינים לנו במוניותיהם ליד המלון בקראקוב כדי להסיע אותנו לבנדין. ילדי מכירים את העיר רק בשמה. עוד מעט ייהפך המושג הגיאוגרפי להרבה יותר מסתם נקודה במפת שלזיה ויותר מהלך רוח שמשפיע על הווייתם. הוא ייהפך לממשות. היום נעבור יחד ברחובות שבהם התגוררו אבותי. אני מטייל ברחובות אלה בפעם האחרונה ולא אשוב הנה עוד. הם – בפעם הראשונה, על מנת לשמור על המשכיות. לגבי זהו סוף המסע והאמצעי למסור לידיהם את המורשת היהודית. לגביהם – היעדר ההתחלה אך חוליה אשר תקשר אותם לעם ותעשיר את חייהם.

אנו נוסעים לדרום־מערב וגשם מתחיל לרדת. הדרכים חלקלקות ואנו מתעכבים בגלל העגלות הרתומות לסוסים ובגלל המוני אדם נוהרים לכנסיה לתפילת יום ראשון. חרש אנו חולפים על פני כפרים ועיירות. כלתי, סיו, יושבת לימיני. ככל שמתקרבים ליעד, רוחה שפלה יותר. ג'יים, בני הגדול יושב לשמאלי. שלא כרגיל, שורר איזה מתח בינינו. ייתכן שהוא מצפה להסברים שאין בידי לתתם. כפי שלא הבנתי אז, עם תום המלחמה, מה בעצם קרה לנו, כך איני מבין זאת גם היום. אני מקווה שיהיה בי די עוז ושיעמדו לי כוח ראייתי וזכרוני, ע"מ שאוכל לחלק היום עם ילדי את זכרונות העבר. עם הזמן החולף, גוברת בי התחושה שעלי להניע אותם לחקור ככל יכלתם את התקופה הזאת בתולדותינו ולהתעמק בה.

אני נזכר בכמה פרטים מתולדותיה של העיר בנדין. ישנן תעודות, המוכיחות כי כבר בסוף המאה ה-12 חיו בבנדין יהודים; רבים הגיעו אליה מגרמניה השכנה בעידודו של המלך קאזימיר, הודות למדיניותו הליבראלית; הם עסקו ברובם במסחר ובמאה ה-16 וה-17 אף פיתחו ענפים בעלי משמעות בקשריהם עם הארצות השכנות. במאה ה-18 היו בה היהודים רוב. במאה ה-19 עמדו בראש אוכלוסית האיזור כולו – ר' אברהם בורנשטיין וחתנו, ר' מנדל מיקוצק המפורסם. בימי הכיבוש הרוסי, סבלו יהודי בנדין מגזירות כלכליות ואחרות, שהצרו את צעדיהם. רבים גורשו לסיביר בימי המהפכה של שנת 1905.

אחד מהמנהיגים הבולטים באותם הימים היה ר׳ בריש גראוברט, אישיות מכובדת ומפורסמת בכל רחבי פולין. הוא כיהן במשך שנים רבות כרבה של בנדין והשתתף במשלחת בת ארבעה חברים שהוזמנה לפגישה עם ראש ממשלת רוסיה, כדי לדון בבעיות העומדות בפני העם היהודי. ר' בריש היה מקובל מאוד על הבריות, למרות דעותיו שהיו מתקדמות בהרבה לעומת אלה של בני תקופתו ואף על פי שגרס כי מותר לרכוש השכלה חילונית ואין חשש שהדבר יפגע בחינוך הדתי. רבים התקיפו אותו על עמדה זו. התנועה הציונית בבנדין היתה חלשה בתחילה, אולם במאה העשרים הלכה והתחזקה, לאחר שבעקבות מספא אירועים, שינו האנשים את עמדותיהם. בשנת 1913 ביקר בעיר, כמרצה אורח הסופר המפורסם, י.ל. פרץ, שבא לרגל יסודו של האירגון החדש, "הזמיר". היתה בעיר פעילות תרבותית , נערכו הרצאות בנושא הציונות והיו קונצרטים של מוסיקה יהודית, ונוכח בהם קהל רב.

אנו מתקרבים לעיר. היום יהיה תפקידי קשה מן הרגיל. יהיה עלי להרכיב מחדש מהקטעים השונים של חיי, מן הימים שקדמו למלחמה ובמהלכה ולבנות מהם דגם כלשהו, למרות שפרטים רבים כל כך חסרים. עלי להיזהר לבל אעבור את הגבול בין העובדות לבין הדמיון, בין החלום לבין המציאות. עם זאת אני מוכרח לפרוק מעלי את עומס הרגשות שהודחקו עד כה.

הגענו לבנדין. מהבחינה החיצונית, לא נפגעה העיר במלחמה, אך אין רואים נפש חיה בחוצות. מרכז העיר שקוע בתרדמה, אכול שיעמום. כל אבן כאן מזכירה לי פגיעות ואבידות. הבית שנבנה על ידי אבי בשנת 1932 ובו התגוררנו עד לשנת 1940 — נהפך למרפאה עירונית. הוא נעול ואין רואים בו סימן חיים. הבית מוזנח, מתפורר, קשה להכירו וכאילו נתגמד מאז גורשנו ממנו. הזמן טמן לי מלכודת. הייתי רוצה להראות לילדי את מקומם של החדרים השונים בתוך הבי  אך לפתע אני חש בדומיה מעיקה מסביבי. תמיד היה בית זה וכל הבתים שבשכנותו שוקקים חיים ומלאי המולה. הילדים התרוצצו, האמהות קראו ביידיש, סוחרים התווכחו ובעלי מלאכה הכריזו על תוצרתם.

אני מרגיש כאורח בלתי קרוא ואינני מעז להפריע את הדממה. אין ברירה, בלחש אני מספר על כמה פרטים מחיי הורי וחיי סבי וסבתי, במקצת על חיי האחיות והדודות ואני מדגיש במיוחד שבתנו היה בית ועד לחכמי התרבות היהודית השורשית ומוקד השאיפות הציוניות. ההיענות לצורכי הכלל והמסירות לכל השייך להזדהות עם היהדות ולקיומה — היו המופת שלאורו התחנכנו. מעשי צדקה היו מנהג של יומיום, אך לא היוו תחליף או קנה מידה להתייחסות יהודית לאומית. בשנות המלחמה התעוררו בתחום זה אי הבנות והבדלי גישה.

במבנה הסמוך, בדירה בה נולדתי, מתגוררות שלוש משפחות. הדיירים מקבלים את פנינו באדיבות, אף כי חוששים מעט מן הכוונה האמיתית של בואנו. במקום זה, בו התחיל הכל, אני חש כאילו שיתפתי את בני משפחתי במסכת ילדותי ובחוויות של ראשית דרכי. ההתרגשות אוחזת בי ואני אפוף ענן זכרונות: הנה החלון שממנו קפצתי כדי להוכיח לחברי שאיני פוחד, במקום ההוא שיחקתי ונאבקתי עם יריבי. מן הבית הזה יצאתי לראשונה לבית הספר ובלבי תקוות וציפיות. במעלה הגבעה ההיא חקרתי את הסודות של הטירה העתיקה מהמאה הארבע עשרה, ושם שיחקתי במחבואים עם אחיותי הקטנות. כאן זממתי יחד עם חברי כיצד למרר את חייו של הקצב שהיה גר בקומת קרקע, כי לא סבלנו את מראהו.

כמעט מדי יום, רגילים היינו – אמי ואני – לבקר בבית סבי וסבתי, שמעבר לרחוב. סבי, גבה קומה וצנום, נראה כאחד מנביאי התנ"ך. תמיד היה מוקף בספרי קודש ושקוע בקריאתם. הוא קרא בניגון חדגוני אשר מצלצל באוזני עד היום. לפעמים ראיתי אותו כשהוא עטוף בטלית ועטור בתפילין ומתפלל בעל פה את תפילת שחרית. תהיתי אם אצליח פעם לזכור בעל פה תפילות כה רבות. אחרי כל ארוחה חיכיתי בקוצר רוח להזדמנות לברך עם סבי את ברכת המזון. כילד מצאתי ביטחון מלא במלים שהשמיע בקול רם: "נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם". התנאים שבהם חייתי לא עירערו במאומה את אמונתי בנכונותו של מאמר זה. סבי נפטר בשנת 1936 ואני אז ילד בן תשע. למרות שהייתי קשור אליו מאוד, נטשטשה דמותו בזכרוני בשנות חיי הבאות. רק בימים שלאחר המלחמה, לאחר שהייתי עד לרוע האדם העולה באכזריותו על השטן עצמו, כשהיה עלי להשתלב מחדש בחיים – שוב עלתה דמותו בזכרוני. דמותו התמירה היתה לי לבן לוויה ולא נטשה אותי ברגעי הלבטים, הגנה עלי מפני היאוש ועודדה אותי להמשיך לחיות.

היום, בבנדין, אני שוב מרגיש עצמי מוטרד וחשוף לאותן השאלות המוכרות והמציקות. מדוע כל זה צריך היה לקרות ומדוע שתק העולם? היכן היתה הקהילה היהודית הגדולה של אמריקה והיכן היה "שומר ישראל"? אלה הן השאלות שרודפות אותי עדיין. חוששני שהחיים עלולים להיות חסרי טעם, כי אין למצוא תשובות בחיים ואין למצוא מנוח במוות. עומס מחשבותי כבד מנשוא ואני משתוקק לשמץ של אמונתו העמוקה, ללא סייג, של סבי. רוב בני משפחתי גרו בקרבתו של בית סבא. כפי שעשתה רוזה בעת ביקורנו בקראקוב, כן גם אני מנסה להחיות דבר שאיננו עוד. אני מנסה להמחיש לעצמי תמונות שבעצם קיימות רק ברוחי. אני מהלך בחברת ילדי בתוך העיר שבה חיו קרובי וידידי, בתוך העיר שבה הושמדו. דודים – שהיו סוחרים ובעלי חזון; דודות – שאדיקותן עלתה על זאת של בעליהן; בני דוד – מהם ציונים ומהם קומוניסטים; אחיינים – אחדים חביבים ואחרים עוינים; חברים לספסל הלימודים – למדנים ושקדנים. את כולם אני זוכר היטב, אני ממש רואה אותם, אך לצערי, רק אני רואה אותם. רק לי בלבד ניתן לשמוע ברגע זה את פשוטי העם של בנדין המקללים ביידיש ואת הרבנים הנושאים את דרשותיהם באידיש גם הם. אמהות השרות שירי ערש ביידיש ובחורים המחזרים אחר הנערות באותה השפה אשר לצערי, מובנת אך בקושי לילדי. אני עובר על יד המקומות שבהם נהגנו לבקר אחרי הלימודים, גם על יד בית הספר עצמו והוא נראה לי משונה, כאילו אבדה לו גדולתו. והרי ביתו של אלף שוורצבאום (עסקן ציוני נודע שישב בעת המלחמה בשוויץ ושיגר משם עזרה ליהודי העיר), כמה זכורים לי אותם ניצוצות של תקוה, אשר עוררו בקרב כל הקהילה מכתביו שהגיעו מחוץ לארץ, שבהם סיפר על מאמציו להציל לפחות מעטים מבינינו. הפולנים הפכו את בתי התפילה לבתי מגורים ולמחסנים ודבר זה משנה לגמרי את פני העיר בעיני. הבתים הזכורים לי כשוקקים חיים נראים לי שוממים: סתם נכסים שאין בהם לא טעם ולא תועלת. הנאצים רצחו בני אדם אך לא ראו כל סיבה לפגוע בבניינים ובנכסים, אולי מחשש שהוצאות השיקום תהיינה גדולות מדי…

אני מקווה שילדי אינם חשים במתחולל בנפשי, אך אין לי ספק בכך שהדברים חרותים בתודעתם לאחר שראו אותם במו עיניהם, למרות שלא עלה בידי לגולל לפניהם את פרשת חיינו היום-יומיים בעת המלחמה: כיצד הופכים לתת-אדם, כיצד חיים כל העת על פי פחת לנוכח החורבן – זאת יוכל להבין רק מי שנתנסה בכך. שמא אנסה למסור מקצת מהלבטים שהיו למנהיגי הקהילה ומקצת ממעשי האומץ והגבורה של יהודי בנדין בימי המלחמה? אפשר יהיה להפיק מכך לקחים לעתיד.

ישעיהו טרונק מביא בספרו "אירופה המזרחית תחת הכיבוש הנאצי", פרטים על חילוקי הדעות החריפים שנתגלעו לפני האקציה הראשונה בבנדין בשנת 1941. מרין, יושב ראש מועצת היהודים (שמונה ע"י הגרמנים), זימן את חבריה לישיבה. בנאום הפתיחה הודיע, שמעתה יהיה צורך למלא אחר המדיניות הרשמית, לפיה כל הדרישות של השלטונות יבוצעו על ידי היהודים עצמם, כולל מסירת היהודים למשלוחים. מיכאל לסקר התנגד להצעתו של מרין ואמר שבכל ההיסטוריה היהודית לא קרה כדבר הזה שקהילה יהודית תתן יד למסירת אלפי קורבנות להשמדה לידי האויב. הוא ציין שאין ספק בכך שהקשישים והחולים שיועדו למשלוח יומתו. הוא הסתמך על ההלכה הידועה של רמב"ם: "אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו – נהרוג כולכם, ייהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל". גם חברי המועצה האחרים הזהירו מפני סכנת ההידרדרות המוסרית אם אמנם תתקבל הצעתו של מרין. אבי מעולם לא סיפר על ישיבה זאת, אך בטוחני כי היה בין המתנגדים להצעתו של מרין, אם אמנם השתתף בהצבעה. שיתוף הפעולה עם השלטונות ומעשיהם של "מרינים" למיניהם ברחבי פולין, לא הצילו, לדעתי, אף נפש אחת. ההיפך הוא הנכון: הם הפיחו באנשים תקוות שוא. לבסוף, גם ה"מרינים" ומשפחותיהם הושמדו כמו כל האחרים.

אולם, היו גם גילויי אומץ וגבורה עילאית בבנדין העיר. ר' שמעון הוברבנד מוסר על האירוע הבא: בשנת 1939 בחודש ספטמבר, נכנסו הרשעים לבנדין, מיד הקיפו את הרבעים היהודיים, הציתו את בית הכנסת ואת הבתים הסמוכים לו. כל יהודי שניסה להימלט מן הבית העולה בלהבות – נורה במקום. והנה, לתוך בית הכנסת הבוער חדרה קבוצת יהודים ובראשם איש בשם שלסינגר, עם בנו ועם חתנו. הצליחו להגיע עד ארון הקודש וכל אחד נשא בזרועותיו שני ספרי תורה. ברגע שיצאו מתוך בית הכנסת העולה באש – גורו למוות על ידי הנאצים.

והנה קטע מיומנו של איש הזונדרקומנדו (פלוגה לתפקידים מיוחדים) באושוויץ-בירקנאו, המתאר את המקרה הבא: בחודש אוגוסט, בשנת 1943 הגיעו מדי יום משלוחים מבנדין והאנשים נגררו לתאי הגאזים. הרב הזקן של עירנו היה אף הוא באחד המשלוחים הללו. הוא ידע שאלה הם רגעי חייו האחרונים והאיץ בכל איש לשיר, לרקוד וכך ללכת לקראת המוות כי המוות על קידוש השם הוא סיום נעלה של החיים.

היו גם נסיונות רבים לבצע מעשי חבלה, לארגן התקוממות, אך רובם נכשלו בגלל היעדר שיתוף פעולה, בגלל הבגידה מצד הפולנים או אי יכולת להשיג נשק.

מה שעלי עוד לעשות היום הוא – לפקוד את קברות אבותי בבית העלמין המקומי, למצוא את המצבות, לומר קדיש ובכך להחדיר לתודעתם של ילדי את הבטחון כי גם להם, כמו לחבריהם, היו סבא וסבתא.

בית העלמין נמצא במרחק-מה מהעיר ומשפחתי נהגה לבקר בו מספר פעמים בשנה. אנחנו נוסעים כמה דקות סביב סביב ואיננו מוצאים את בית העלמין. הוא נעלם בלי להשאיר זכר. מגרשי ספורט ובניינים נמצאים במקומו. אולי הייתי צריך להיות מוכן גם לזה, אך אינני מסוגל לשאת זאת עוד. אני בוכה כילד, אבל הדמעות אינן מקילות על סבלי. שלושים ושניים אלף יהודים חיו בעיר בנדין וכולם נרצחו בידי הנאצים, אולם בעיני הפולנים לא היתה המלאכה שלמה, לכן מחקו גם כל זכר של העבר היהודי בעיר זאת. לא יכולתי להעלות אף בדמיוני, שאחרי שהות של שבע שעות בעיר מולדתי, אעזוב אותה תוך הרגשה כזאת של ריחוק וניכור.

עייפים מאוד אנחנו חוזרים לקראקוב. הריסת בית העלמין וחילול קברות אבותי גורמים לי ייסורים. עם זאת, אני מודע לכך שבתוך החורבן הכללי אין זאת אלא טרגדיה קטנטונת ואיאלץ להתרגל ולחיות עמה. אחת הדרכים תהיה כנראה השמירה על זכרם של אבותי עם זכרם של כל האהובים אשר נרצחו אך מקום קבורתם לא נודע עד היום. חבל שנשללה מילדי הזכות לגעת במצבה הנושאת את שם משפחתם ולא יכלו יחד עמי לומר קדיש בדי להיפרד מאבותיהם לשלום.

מחר יהיה היום האחרון לשהותנו בפולין ויהיה זה היום היחידי במסענו שבו לא נשתף, רוזה ואני, את ילדינו. לבדנו ניסע לבירקנאו-אושוויץ. בהסכמה אילמת מכבדים הילדים את רצוננו. החלטתנו זאת נובעת מכמה טעמים, שחלקם ניתנים להסבר וחלקם אף אין בכוחי לבטא. אני חושש שיגלו את הסוד הצפון בלבד, העומד בסתירה מוחלטת לדברים שאני משמיע להם השכם והערב – כי יש לאהוב ולהוקיר את החיים, ולא להיכנע ליאוש. באושוויץ נמנעתי עשרות פעמים מלהשליך את עצמי על גדר התיל המחושמלת – כדי לחיות ולמסור עדות חיה ולספר את הכל, ובכל זאת לא הרפתה ממני המחשבה על התאבדות. היא היתה חלק בלתי נפרד של חיינו חסרי התקוות אשר עמד בהם תדיר הריח של בשר חרוך. אינני רוצה שילדי יעשו מאמצים לרפא את פצעי. הזמן לא ריפא אותם ואולי כך צריך היה בעצם להיות. פצעי לא הגלידו ולא יגלידו לעולם. עד היום מטריפה את דעתי המחשבה איך יכולתי לכפות על עצמי אדישות, בראותי גויות מסביבי כל היום, ולגעת עם שחר בגופם הקר של המתים, אשר אתמול היו עוד בין החיים ומסוגלים היו לבלוע פרוסת לחם. המפגש הזה הטיל בי פחד ובעימות זה רוצה אני להישאר לבדי.

אנחנו נכנסים לשערי בירקנאו ונצמדים זה לזה מתוך דחף לא מודע לרפות את המתח. המקום שקט עתה. נדמו היללות, פג הריח של בשר אדם נשרף, הפחד והאימה – נעלמו. אין איש בשטח. לאושוויץ, הנמצאת במרחק של שני קילומטרים, בערך, באים המוני מבקרים. מעטים מאוד באים לבירקנאו. נשארה פה רק שורה אחת של צריפים וקרמטוריום שבחלקו הרוס. שני מיליונים של יהודים ניספו בתאי הגאזים בבירקנאו. אני נרעד לשמע רעש פתאומי. זהו קולה של רכבת הנכנסת לתחנה, נושפת ויורקת מתוכה את מטען האדם המיועד לפריקה. מתגלית לעיני הכתובת על השער: "ארבייט מאכט פריי!" (העבודה משחררת). ללחלה אוחזת בי כי אני שומע את סגירת השערים ונגד עיני מרחפים מלאכי המוות, לבושים מדי נאצים. המספר 132407 המקועקע בזרועי, מזדקר לנגדי. שורות ארוכות של גדרות תיל, מגדלי שמירה, זרקורים ומכונות יריה. טורים של דמויות בבלואי סחבות כשאנשי ס.ס. צמאי דם, הנעזרים בכלבים פראיים דוחפים אותם – כל אלה עוברים לפני. שלדים, עטופים בגדים מפוספסים, נראים מסביב. אנדרלמוסיה. אנשים בוכים, מתייפחים, אחדים מתפללים. ילדים המחפשים את הוריהם והורים התרים אחרי הילדים שאבדו להם. בתוהו ובוהו קורה דבר שלא ייאמן: אני שומע מוסיקה, תזמורת מנגנת. האם שער השאול הוא והנאצים שליחיו הם, שנבחרו על ידי אלוהים? אני קופא מפחד ומביט סביבי. רווח לי: אנחנו המבקרים היחידים כאן. השערים פתוחים. רוזה על ידי. אין כלבים, אין שלדים, אין מכונות יריה, אין אנשי ס.ס., אין רכבת ואין מוסיקה. אל פחד. אין איש בשטח.

עם כל חוסר ההיגיון שבדבר אך עובדה היא כי אנשים הם שבנו את תאי הגאזים והמציאו את העינויים הבלתי אנושיים ביותר. בני אדם הרגו בני אדם. טוב שילדי אינם כאן אתי. האימה הניבטת מעיני היתה ודאי מבהילה אותם, נחרתת בזכרונם ופוגמת בנפשם. מה שתמוה בעיני גם עכשיו הוא, שמיד אחרי המלחמה, רצינו כולנו להשיג את שיקום חיינו ולא רק מבחינת חיזוק חיינו הלאומיים. רצינו להוכיח לעצמנו שלא הובסנו, שאנו דבקים באמונה בגורלו וביעודו של העם היהודי, ואם אנחנו הננו אלה ששילמו את המחיר הגבוה ביותר, התבוסה אינה שלנו אלא של האנושות כולה. אנחנו נכנסים לתוך הצריף היחיד הפתוח למבקרים. שש מאות איש שנדונו לכלייה נדחקו כאן כל לילה וכמטורפים חיפשו מקום להניח את ראשם. המקום הספיק בקושי למחצית מן המספר הזה. האמנם אמת הדבר שנמצאתי פעם כאן?  היכולתי להישאר בחיים בתנאים כל כך בלתי אנושיים עד שקשה לתארם? מנין היה בי הכוח לחיות ולא לאבד צלם אנוש למראה אלפי בני אדם מתים בשעה שאת האחרים מוליכים – או מוליכים שולל – לתנורים. האם היה זה הכוח  שמקורו באמונה, או היה זה סתם מזל? דבר אחד ברור לי: הטובים שבינינו – לא נשארו בחיים. על פי רוב החזיקו מעמד אלה מבין האסירים אשר למען הצלת עורם מוכנים היו להשתמש באלימות, לגנוב ולבגוד. גם בכך לא הועילו לעצמם לזמן רב. אלה שקיוו כי כוח הזרוע יעזור להם להישאר בחיים, היו בסופו של דבר קורבנו של אותו הכוח. הם נטשו את הכלל היקר: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" ובמקומו קיבלו את הכלל האכזרי: "הרוג את זולתך בטרם יהרוג אותך", אך כלל ברזל זה שנקטו בו כדי להציל את עצמם על חשבון חיי הזולת – הוליד חיסול הדדי.

יכול להיות שלא היו אלה כוח הזרוע, לא המזל, אף לא ההחלטה להיכנע לגורל על כל תהפוכותיו – שעזרו לנו להישאר בחיים. היו כנראה עוד גורמים שהכריעו בעד עמידתנו מול הנחשול שגרף אלפי קורבנות מדי יום: הידוק הקשרים עם ידיד, תוך עזרה הדדית ואמון, ההתעלות של אדם בתוך עולם של חיות טרף, הושטת יד עוזרת למי שכשל בעבודת פרך, תמיכת איש ברעהו כשעמדנו בתור לקבלת המזון והשמירה שלא תיחטף פרוסת הלחם המגיעה לו, שיתוף הדוק בכל, ניחומים בעת צרה ועידוד מאיש אחד לרעהו, כדי שעמיתו ירצה לחיות. רבים מאתנו לא הסתפקו במחשבה שהם עצמם יינצלו ויחיו. מקור כוחם היה בתחושה שמישהו זקוק להם וסומך עליהם שיחושו לעזרתו. בימי המלחמה האחרונים היינו כבר על סף כליון חיינו, אך ידענו כי בעצם הישארותנו בחיים מנענו את נצחונם הסופי של הנאצים. בזכות אותו הכוח יכולנו להמשיך להתקיים.

שעות אחדות אני יושב דומם על הקרקע, בקרבת הקרמטוריום ההרוס למחצה ומשתדל להתפלל במלים משלי. מוחי גדוש מחשבות רבות-מתח הגוברות על רגשי הפחד, הן מטילות ספק בצדקתו של אלוהים ועם זאת מודות בכוחו. אני מהרהר שעל בני דורי רבצה קללה חמורה מכל הקללות שניחתו על הדורות הקודמים של עמנו, ואולי היתה זאת גם ברכה! אני מהרהר עוד כי העולם מתפצל לשני מחנות: לאלה שעשו הכל כדי לרצוח אותנו ולאלה שהיו אדישים להירצחנו. ועולה על דעתי, כי עצם הימצאותי כאן איננו רק סימן להתנגדות לאלה ששללו מאתנו את זכות הקיום, אלא זכות היא, ואממש אותה בכל כוחי, לבשר לקדושינו כי אנחנו, השרידים המועטים נעיד על כל מה שהיה, וכי מעתה ואילך – לאחר אלפיים שנה – נהיה אנו אחראים לגורל עמנו. רצוני לומר להם שחלומותיהם הפכו למציאות. הקמנו מדינה משלנו, אנחנו חיים כבני חורין, מייצרים בעצמנו את רוב תצרוכתנו ויש בידינו אמצעים להגן על חיינו. איננו עוד הפקר. עם ישראל שב למולדתו, הקים מדינה ריבונית וחזר לבימת ההיסטוריה העולמית.

אשר לי, אישית, עז רצוני לאמר להורי כי הם לא היו החוליה האחרונה בשרשרת, והחיים היהודיים לא תמו. כל עוד אנחנו חיים, נשמור את זכרם, נכדיהם הנמצאים פה היום, מתגאים ביהדותם מזכירים את פעליהם וזוכרים גם שאבותיהם היו בין צירי הקונגרס הציוני הששי ונאבקו על העדפת ארץ ישראל כמקום מדינת היהודים ונגד תכנית אוגנדה. שתי אחיותי, הצעירות ממני, שבחייהן כה דבקו ברעיון הציוני, הושמדו בו ביום במקום זה, יחד עם הורי. בני אדם נולדים כדי לחיות ואם כי ידוע שסוף כולנו למות, בכל זאת החיים הינם הצו הראשון. אולם שתי אחיותי ואיתן מיליון וחצי ילדים יהודים ובני נוער, באו לעולם רק כדי למות. הגיע סופו של היום, שכל כך חששתי מפניו. פחדתי מפרץ רגשי האשמה שיתקפוני על שנשארתי בחיים בשעה שאחרים הושמדו, שמא הלכתי אחרי קול היצרים ובכך נפגם ערכי האנושי? כעת, כשאני חוזר ומספר זאת, נזכר אני עד כמה רווח לי, אפילו נרגעתי, ולפתע הרגשתי שאני רעב כי צמתי עשרים ושתיים שעות. לא הבנתי מניין באה לי השלווה הבלתי צפויה, מה גם שהאירועים בימים האחרונים שוב מעוררים בי פחד ומזכירים את שלטון השחור והלהבות. יתרה מזאת – בנעורי נהגתי לפקוד את קברות אבותי כדי להשיח לפניהם את דאגות חיום יום, לספר על הסכנות האורבות לנו ולבקש שזכותם תגן עלינו, ואילו כאן קורה ההיפך מזה. ניסיתי להגן על אלה שנרצחו, ניסיתי לשמור עליהם ולהשיב להם את בטחונם. רק עכשיו מתחוור לי יותר ויותר שחייב הייתי לשוב הנה בחברת בני ונכדי, מפני שרק במקום נטוש זה יוכל הדור החדש להבין את גודל האחריות כלפי עמו ואת חובתו לשמור את זכרם של הקדושים ולא לשכוח. ארבעה מיליוני בני אדם ניספו כאן. הם היו בוודאי בודדים במותם, כה בודדים.

 

במטוס בדרכנו ללונדון. היהודים שחיו באירופה מאות בשנים, ידעו לעמוד מול כל נסיונות השמד ושמרו אמונים לדת אבותיהם. כשגורשו מארץ לארץ, היו מסוגלים להתאים את עצמם לתנאים החדשים ואף כי סבלו מפרעות, מעוני, מצער ויסורים, מצאו תמיד תעצומות נפש, חדווה ותקווה תוך ציפיה לגאולה, אשר מקורה בדמיון ולאו דווקא בהגיון. כל העת היתה מטרה נעלה אחת לנגד עיניהם – אחדות בין כל בני אדם. עם הופעתה של האמנסיפציה היו בין בני עמנו שבחרו בהתבוללות, היו גם אחרים שהצטרפו לתנועות המהפכניות והיו בודדים שהגיעו לתפקידים רמים בארצות אירופה. עם כל ההתקדמות והשיפור בחייהם, לא אבד לאבותינו חוש המציאות, ולא זנחו לעולם את הרעיון לשוב לציון. ייתכן והאל יסתיר את פניו ויטוש את האנושות ושוב נהיה השעיר לעזאזל. אי-לכך יש להפנות את עיקר מאמצינו לחיזוקה של ישראל העצמאית אך עם זאת אל לנו להזניח את צורכיהם של אלה החיים בפזורה. עלינו לסמוך רק על עצמנו ולא על איש זולתנו. עלינו להיות ערבים זה לזה תוך החלטה נחושה לעמוד בפני הכוחות המאיימים עדיין על קיומנו.

שבנו הביתה. ילדי ראו במו עיניהם יותר משיכולתי אני לתאר במלים. הם התקרבו אל העבר והם חשים את הכאב. ייתכן. שהאדם יכול להתעלות מעל לאימה,  מעל לטרגדיה האישית ולמצוא טעם בסיפורו הישן של שלום אש: "אדם צעיר נודד מעיר לעיר ומחפש את בני משפחתו, לאחר הטבח של יהודי פולין בשנת 1648, ואינו מוצא איש מהם. כשהוא משוטט בשוק של לובלין בין הפליטים ושומע את אנחותיהם ובכיים הוא נתקף יאוש ושואל את עצמו: האם יש עתיד לעמנו? הוא פונה לאחת הסימטאות שבהן מצויות חנויות ורואה חנות ריקה ובה איש זקן הקורא לקונים. הוא משתומם כיון שהחנות ריקה ואין בה מה למכור. בעוברו שואל הפליט את הזקן – "הרי חנותך ריקה ואתה מבקש מהקונים לבוא. מה תוכל למכור להם?" "בני" – אמר הזקן – "אני מוכר אמונה"

לא אצא ידי חובתי אם לסיום לא אביא קטע מיומנו של יאנקל וירניק, נגר, מפליטי טרבלינקה: כ-450-500 איש הצטופפו בחדר שגודלו היה כחמישה מטרים רבועים בטרבלינקה. הורים נשאו בזרועות את ילדיהם וקיוו לשוא להציל אותם ממוות. בדרכם האחרונה, נדחפו, הוכו בקתות רובים ובצינורות. שיסו בהם כלבים שנבחו, נשכו וקרעו את בשרם. כל זה ארך שעה קלה. אחר כך ננעלו הדלתות ברעש. לאחר עשרים וחמש דקות מתו כולם ונשארו עומדים ללא רוח חיים. לא היה כל רווח ביניהם והם נשענו זה על זה. הם לא זעקו כי חוט חייהם כבר ניתק. לא היה להם צורך בשום דבר ולא ביקשו מאומה.אמהות אימצו את ילדיהן אל ליבותיהן. לא היו עוד ידידים ולא אויבים. לא היתה קינאה. כולם היו שווים. למה כל זה קרה? אני ממשיך לשאול אותה השאלה. חיי קשים, קשים מאוד. אני חייב לחיות כדי לספר לעולם את הכל".

המסע אל העבר הגיע לסיומו.

(מאנגלית: רינה נזר)