הנוכל אי פעם לשכוח?

(דברים שנשא לרגל קבלת תואר עמית-כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה, ב-9 במאי 1982)

תודה לכם על הפרס ותודה על הערותיכם. הן ריגשו אותי עד עומק הלב. בעיני נודעת למלים חשיבות רבה. בימי חיי נוכחתי לדעת, ובוודאי למדו זאת גם רבים מכם, שיש בכוחן של מלים להרוס ואף להרוג. הערב – הן הביאו אך שמחה ואושר, אבל באורח מוזר למדי העלו על פני השטח זכרונות שהיו חבויים בעמקי הנשמה.

לוא נאמר לי לפני ארבעים שנה שיום יבוא ואעמוד כאן, במדינת ישראל העצמאית, ואקבל פרס מטעם אוניברסיטה ישראלית, הייתי מושך בכתפי והולך לדרכי בשתיקה. אולם, לוא נאמר לי אז, לפני ארבעים שנה, שאת הפרס אקבל עם חברי לספסל הלימודים, הפרופ' יהושע פראוור שעמו התחנכתי, ואשר עזב את בנדין עירנו לפני מלחמת העולם השניה ועלה לארץ ישראל, הייתי קרוב לוודאי פורץ בצחוק, או שמא בבכי.

אכן, רבת-דמיון היא ההיסטוריה שלנו ואנחנו בחרנו בהיסטוריה על פני הגיאוגרפיה. הדמיון גבר על המציאות. על כן הנני כאן, ואתי נמצאים פה בני משפחתי וידידי, ובכל זאת נאלץ אני מתוך כורח פנימי ובגלל הסמליות שבאירוע זה, להעלות לפניכם את זכרם של שלושים אלף תושביה היהודים של בנדין ולתאר את גורלם הטרגי. מדורי-דורות חיו בעיר זו משפחות פראוור ושטרוכליץ והלימודים עמדו תמיד במקום של כבוד בחייהן, גם אם היו על חשבון צרכי יום-יום. כך קרה שיום אחד עלה יהושע לארץ-ישראל כדי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים ואני נשארתי בגולה ונרשמתי לאוניברסיטה בקראקוב. חלפו מספר שנים ולפתע פרצה מלחמת העולם השניה, הנאצים פלשו לעירנו, כיתרו את הרובע היהודי והעלו באש את בית-הכנסת ואת בתי המגורים שבסביבתו. כל מי שניסה להימלט מביתו הבוער, נורה בו במקום. אף על-פי שבית-הכנסת עמד כולו בלהבות, העזו מספר יהודים ובראשם אדם בשם שלזינגר, הוא, בנו וחתנו לחדור פנימה. הם פילסו את דרכם עד לארון-הקודש ויצאו, כל אחד עם שני ספרי תורה בזרועותיו שהצליחו להציל מהדליקה. ברגע שנראו מחוץ לבית-הכנסת האפוף להבות, ירו בהם הנאצים והרגום. זו היתה ראשית הקץ של אוכלוסייתה היהודית של עירי בנדין.

אותן הלהבות שכילו את בית הכנסת המשיכו את בעירתן בתאי הגאזים של אושוויץ, של טרבלינקה, מאידנק, בלז'ץ ובמחנות ההשמדה האחרים, והן שכילו את יהדות אירופה. ששה מיליונים מבני עמנו.

על כל מי ששרד חובה לספר את הדברים, חזור וספר שוב ושוב, בלי הרף ובלי הפוגה, הן בעתות שמחה והן בעתות עצבות. אין-קץ לסיפור זה ולעולם לא יהיה די בכך. יש להמציא שפה מיוחדת ומילון מיוחד, כדי שייאמר מה שלא אמר עד כה שום ילוד אשה וייתכן שאף לא ייאמר לעולם. האימה בעיני הזקנים, לחש שפתותיהם של הילדים שהפכו לפתע לוקנים בלכתם אל המוות, הצעידה החגיגית והדמומה של הקרבנות הנגררים אל תוך הלהבות, הסלקציות, קברות האחים ואמירת קדיש של בני-אדם על מות עצמם, או על מותם של אלה שעדיין חיים הם. הנוכל אי פעם לשכוח? סלחו לי אפוא שמעלה אני כל אלה גם בערב זה, בשעת האירוע שנועד אך לשמחנו.

ברם, אין הקללה בלבד מנת חלקו של דורנו. זכינו גם לברכה. אמנם נפגענו קשות, אך גם יצאנו נשכרים. היינו עדי ראיה לטרגדיה, אבל בורכנו בפלא התחיה, אף כי עדיין רבו הסכנות ומאיימת עלינו הברית הבלתי קדושה של שנאת ארצות ערב, של הצביעות הקומוניסטית, של השיכחה והאדישות מצד אירופה, ושל גל ההתבוללות המדאיגה. בקרב העם החי בישראל או בתפוצות, לא ניכרת פסימיות, ואין בו תחושת יאוש או אזלת יד. עמידתכם האיתנה – היא כוחנו, והישגיכם בתחום החברה, התרבות והטכנולוגיה — הם מקור הגאוה וההשראה לכולנו, בפרט בימינו אלה, כאשר הקהילות של יהדות אירופה אינן אלא נחלת ההיסטוריה. עמנו ניחן ברוח נדירה ומופלאה של הישרדות ובטוחני שאותה הרוח תסלול דרכים ואמצעים חדשים כדי שיימשך קיומה של ישראל ושל כל בני עמנו באשר-הם שם.

אני חוזר על דברי תודתי לכם על שזיכיתם אותי בפרס, בנוכחותה של רעייתי היקרה, ובנוכחותם של בנותי ונכדי, שאחדים מהם חיים כאן בישראל, ואחדים בארצות-הברית. חברות הכבוד הנה הפרס הגבוה ביותר שהאוניברסיטה יכולה להפניק.

עבורי יהווה הפרס מקור חדוה ודחף להמשך פעילותי. אני מקבלו בענוה הראויה ומקוה שיינתן לי הכוח הדרוש, בו אוכל לעזור לבנינה של אוניברסיטה זאת שאני מוקירה מאוד על הישגיה עד כה, ושאני מכבד ואוהב על כך, שמלבד החתירה לרמה אקדמית מעולה, היא ניחנה בתחושת האחריות המוצאת את ביטויה בחיפוש בלתי פוסק אחר דרכים ליצירת חברה הבנויה על התחשבות בזולת ועל צדק.

(מאנגלית: רינה נזר)